צילום: גלוריה מטוס
כותרת הערב 'חי בסרט' חובקת שתי עבודות של שני יוצרים שונים, אמיר קולבן , מיסדה של להקה הנקראת על שמו ורחל ארדוס המזוהה עם קבוצת היוצרים העצמאיים. חבירתם תחת כותרת זו מנסה ליצור אפריורי זהות רעיונית העומדת בבסיסן של שתי יצירות מחול לבמה המושפעות במודע מאמנות הקולנוע. 
הראשונה, 'צל לבן' של קולבן עמוסה ציטוטים מסרטים באמצעות הקרנת קטעים קצרצרים מתוך סרטים, חלקם מטופלים גראפית. הוא גם משתמש בקולות שחקני מסך הכסף וכן במוסיקה ממספר סרטים. רחל ארדוס מונה בתכניה כמה בימאי קולנוע בעלי שם כמו וודי אלן, סקורסזה, שפילברג, היצ'קוק, טרנטינו וברטון שהשפיעו עליה. נראה שאלה מקורות השראה במובן הרחב ביותר של המילה. בניגוד לקולבן שמנסה למלא את הבמה באמצעים חזותיים רבים שהם חלק מרכזי בעיצוב הבמה ובתפיסה האמנותית של המכלול הפרפורמטיבי, ארדוס משאירה בעבודתה: Steven Was Wrong , חירות רבה יותר ומציעה לקהל דימוי חזק אחד של דמויות עטופות תכריכי לובן מוכתמים, המכסים כל חלק בגוף ומותירים את הרקדנים חסרי פנים, חסרי זהות, חסרי מקום, חסרי קשר למציאות. עולם של הומינואידים שזחלו החוצה אולי מסרטי זומבים, החביבים על קהלים מסוימים.
הרקדנים בשתי העבודות הם קבוצת חברי 'להקת קולבן ',חבורה מעורבת, לא אחידה ברמה, ונדמה שבעבודה של קולבן חלק מהם ביצע את חלקו באופן מאולץ, במקום שהגוף פחות מוכן בשבילו. כנראה, קולבן רואה בעיני רוחו מטרה ואילו לא כל הרקדנים מיומנים מספיק כדי לבצע אותה באופן מלא. מבחינה זו, ארדוס יותר ריאלית והיא בונה את הרף במקום בו הרקדנים מרגישים יותר נח ולכן גם נראים טוב יותר.
לשני היוצרים יש מיומנות ושניהם בנו עבודה שיודעת בגדול לאן מועדות פניה. לא אחת אצל קולבן יש פער בין העולם הפנימי העשיר ובין היכולת לבטא ולדייק אותה בכלים כוריאוגרפים . בעבודה זו, 'צל לבן', הוא השקיע לא מעט באמצעי במה תומכים כדי להעביר את מידת התחכום שאליה שאף. החלטה זו תמכה בכוונותיו במידה רבה והיו לה יתרונות וחסרונות. שימוש מושכל באור וצל הפכה את התמונה הראשונה למסקרנת ביותר, שבה רקדנית בודדה החזיקה במה בתנועה מינימלית כמעט, כששאר חבריה שוכבים על הבמה, באפילה ורק סילואטה של גוף כבוי יוצרת מתח ומתחילה סיפור. כמובן שהיה עניין רב בכל אמצעי ההקרנה הכפולה, בשיקוף הדמויות והכפלתם, ובקולאג' המוסיקלי מסרטים, כמו גם בקטעי סרטים, חלקם נותרו כחידה ואחרים הם מכרים ותיקים ואהובים.
ככל שאמצעי העיצוב בוהקים יותר ומרתקים יותר, כך קשה יותר למבצע החי על הבמה להתמודד עם כוחם של הדימויים המושתלים, ולו בגלל נוכחותם המועצמת על מסך בגודל מלא, עם או בלי תקריב. 
אם כי עבודתה של ארדוס ' Steven Was Wrong ' מושפעת אף היא מעולם הקולנוע, הגישה שלה שונה. היא מסתמכת על תנועה בימתית שתעשה את העבודה. הדמויות עטופות תכריכים העניקו מימד לא מציאותי והמוסיקה אף היא מתקשרת אצלנו לעולם בדוי בו הכוחות בידי רוחות רפאים, עולם שבימינו הוא בעיקר קאמפי.
ארדוס מכירה במה והיא מסתמכת לא מעט על מבנים וקומפוזיציות בהירות, לא מעט אוניסונו. באמצעות הלבשת המשתתפים וכיסויים, היא בסופו של דבר מספרת לנו סיפור של התפכחות. סיפור מאד אפקטיבי.
